מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' איסייב

פסק דין

מונחת לפניי תביעה כספית ע"ס 33,965 ₪, שהוגשה בסדר דין מהיר.

על פי כתב התביעה, התובעת היתה בזמנים הרלוונטיים המבטחת של רכב מ.ר 60-204-57 (להלן: "רכב התובעת") בפוליסה תקפה ע"ש אולג דובקין (להלן: "המבוטח"). התביעה הינה תביעת שיבוב בגין הכספים ששילמה התובעת למבוטח.

הנתבע היה בזמנים הרלוונטיים לתובענה זו הבעלים הרשום והמחזיק ברכב מ.ר 59-150-05 (להלן: "הרכב הפוגע").

על פי כתב התביעה, ביום 31.10.10, עת חנה רכב התובעת ברחוב בית"ר באשקלון, עלה לפתע הרכב הפוגע באש אשר שרפה את רכב התובעת בצידו השמאלי (להלן: "השריפה"). למקום הוזמנו שירותי כיבוי ומשטרה.

תמצית טענות הצדדים:

בכתב התביעה טוענת התובעת, כי האש פרצה מרכבו של הנתבע ומשם התפשטה אל רכבה, כי הנתבע התרשל, כי נטל הראיה נמצא על כתפי הנתבע לאור הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקנ"ז"), וכי חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו" בהתאם לסעיף 41 לפקנ"ז.

בדיון שנערך ביום 3.2.13, ציין ב"כ התובעת, כי "אנו מסתופפים על סעיף 39 לפקודת הנזיקין", זאת מבלי שביקש לעמוד עוד על סעיף 41.

הנתבע, מצידו, מכחיש כי השריפה נבעה, במישרין או בעקיפין, ממעשה או מחדל שלו וכן מכחיש קיומו של קשר סיבתי בין השריפה לבין הנזקים שנגרמו לרכב התובעת. עוד טוען הנתבע, כי לאחר אירוע השריפה, הוא נעצר ונחקר על ידי המשטרה בחשד להצתת הרכב, אולם התיק נגדו נסגר מאחר ולא נמצאו ראיות מספיקות להעמדתו לדין.

בהסכמת הצדדים, בראשית הדיון אשר התקיים ביום 19.12.13, הציג ב"כ התובעת לבית המשפט ארבע הודעות מתיק המשטרה. עוד יצוין, כי המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת האחריות, וכי על עיקר הנזק לא היתה מחלוקת.

סעיף 39 לפקנ"ז:

סעיף 39 לפקנ"ז דן ב"חובת הראיה ברשלנות לגבי אש", והוא מורה כדלקמן:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה".

כאשר מתקיימים תנאי סעיף 39, מועבר לגורמים הנזכרים בו, ובכלל זה לבעל מיטלטלין מהם יצאה אש, נטל ההוכחה להראות שלא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה. בעל המיטלטלין יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו אם יראה כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו (ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(1), 866,870).

התביעה שלפניי הוגשה בגין נזקים ואין מחלוקת כי נזקי התובעת נגרמו עקב אש. כמו כן, לא היתה מחלוקת כי הנתבע הוא בעליו של הרכב הפוגע וכי כלי רכב הוא בבחינת "מיטלטלין".

דיון והכרעה

בראשית דבריי אציין, כי במסגרת דיון בבקשה להארכת מעצרו של המשיב לצרכי חקירה, בה יוחסה לנתבע עבירה של הצתה, נטען כי הנתבע הצית את רכבו בחניה שליד ביתו וכי עקב כך ניזוקו שני כלי רכב שחנו ליד ביתו. בדיון בבקשה, הוצגה בפניי ראיה, סרטון וידאו, ממצלמת אבטחה המצויה במקום. אציין, כי הסרטון זכור לי, וכי מצאתי שקיים דימיון מסוים בין האדם הנצפה יוצא מהרכב מייד לאחר שהחל להתלקח לבין הנתבע. יחד עם זאת, סברתי כי לא ניתן היה לזהות בוודאות את הנתבע כמי שנצפה בסרטון. לפיכך קבעתי שהראיות שקשרו את הנתבע עם מעשה ההצתה, היו חלשות, אם כי, קיימות.

עתה, מדובר בתביעה אזרחית. הנטל העובר אל הנתבע לפי סעיף 39 לפקנ"ז הינו נטל השכנוע עצמו, להוכיח את הגנתו, כנדרש במשפט אזרחי, מעבר ל – 50%.

במקרה שלפנינו, אין מחלוקת כי האש יצאה מרכבו של הנתבע אל רכב התובעת. אין חולק כי המדובר בהצתה, כך עולה גם מהסיכומים (בע"פ) של הצדדים. מכל מקום, כל הצופה בסרטון יגיע למסקנה, בוודאי במאזן ההסתברויות, כי אדם כלשהו הצית את רכבו של הנתבע. על הנתבע להראות שההצתה לא נגרמה עקב רשלנותו.

בכתב ההגנה נטען (סעיף 18.6, 18.7), כי הנתבע לא יכול היה לצפות את נסיבות האירוע ולא יכול היה למנוע תוצאותיו. טיעון זה אינו מתיישב עם מסמכי תיק המשטרה ובעיקר עם דבריו של הנתבע עצמו, בדיונים מימים 3.2.13 וכן 19.12.13. מעיון במסמכי המשטרה ובתצהיר עדות ראשית, לצד שמיעת עדותו של הנתבע עולות סתירות רבות, שיש בהן כדי להביא למסקנה כי הנתבע לא הרים הנטל שעבר אליו, לפי סעיף 39 לפקנ"ז: